1. לפניי בקשה מטעם התובע והמבקש בבקשת האישור (להלן: "
המבקש" או "
תורג'מן") לקבוע כי מסירת כתבי בי-דין, הבקשה לאישור הגשת התביעה כייצוגית והתביעה הייצוגית (להלן: "
התביעה"), למשיבים 8-4 שבוצעה במשרדי משיבה 1 (להלן: "
מלאנוקס" או "
החברה"), בוצעה כדין.
2. המשיבים 8-4 (להלן: "
המשיבים") הם דירקטורים מכהנים בחברה שהינם תושבי חוץ.
3. לאחר שנמסרו התביעה והבקשה לאישור לידי החברה, היא שלחה מכתב לב"כ המבקש לפיו היא מסרבת לקבל כתבי בי-דין עבור המשיבים, שכן לשיטתה כתובת החברה אינה כתובת תקפה להמצאת כתבי בי-דין למשיבים.
4. אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים: מדובר בחברה דואלית שמניותיה נסחרות (במועד הגשת הבקשה) בישראל ובארה"ב. אין גם מחלוקת על כך שהמשיבים מיודעים בנוגע לתביעה וסביר להניח שהם גם בקיאים בתוכנה.
5. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם במצב דברים זה ניתן לאשר את המצאת התביעה מכוח תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "
התקנות"), כטענת המבקש. לטענת המשיבים, תקנה 482 אינה חלה בענייננו, ועל המבקש לילך בדרך המפורטת בתקנה 500 לתקנות, שעניינה המצאה מחוץ לתחום.
6. בלב המחלוקת בין הצדדים עומדת החלטת בית המשפט העליון ברע"א 415/13
Roland Hecht
נ' שפירא(10.4.2013) (להלן: "
עניין הכט"). מדובר בהחלטת כב' השופט סולברג בה נקבע כי על מנת להמציא כתבי טענות לדירקטורים זרים בחברה ישראלית יש לפנות לבית המשפט לפי הוראות תקנה 500. המבקש מודע לפסיקת בית המשפט העליון, אך טוען כי המקרה דנא שונה מהותית מעניין הכט.
7. כך, טוען המבקש כי קיימת הבחנה ברורה בין המקרים, שכן בעניין הכט, החברה הציבורית בחרה לפרסם את דוחותיה על פי התקינה הישראלית, ובמסגרת זו פרסמה גם את המען המשמש להגשת כתבי בי-דין לדירקטורים שהם תושבי חוץ. בענייננו, נטען, החברה בחרה לפרסם את דוחותיה בהתאם לתקינה האמריקנית. כך, היא נמנעה מלפרסם את כתובות הדירקטורים תושבי החוץ שלה, ועל כן, על בית המשפט לאפשר להגיש את המסמכים לחברה.
8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, ולאחר שקראתי את פסיקת בית המשפט העליון בעניין הכט, אין לי ספק כי האמור בעניין הכט תקף במלואו גם לענייננו. בית המשפט העליון התייחס לזהירות שבה על בית המשפט לנהוג במקרה בו הוא מתבקש לאשר המצאת כתבי בי-דין למי ששוהה מחוץ לישראל (עניין הכט, בעמ' 7):
"ככלל, מקום בו מדובר בהמצאת כתבי בי-דין למי ששוהה מחוץ לישראל, וכתובתו שם ידועה, יש לעשות שימוש במסלול הדיוני הקבוע בתקנה 500 לתקנות סד"א, שכן סמכות השיפוט של בית המשפט נקנית במובן הבינלאומי מכוח ביצוע המצאה לנתבע על-פי היתר שנתן בית המשפט להמצאה מחוץ לתחום השיפוט (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 44 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). ואולם, דבר המצאת ההזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט מחייב זהירות רבה כיוון שכמוהו כהפעלת הריבונות של ישראל - בתוך תחומי מדינה אחרת, והדבר עשוי להיחשב לכדי פגיעה בריבונות של מדינה זרה."
9. בית המשפט ממשיך ומדגיש שהיתר בית המשפט נדרש על מנת לבצע המצאה מכוח תקנה 500, ולבית המשפט יש את שיקול הדעת אם לאשר את ההמצאה, אף אם הבקשה עומדת בדרישות תקנה 500. זאת, בין היתר, משיקולים של התנגשות בין סמכויות ופגיעה בכללי נימוס בינלאומיים.
10. אשר לעובדה שבענייננו, בניגוד לעניין הכט, לא פרסמה החברה מען להגשת כתבי בי-דין לדירקטורים, בהתאם לתקינה האמריקנית, אין בה כדי לסייע למבקש. ככל שיש לעניין משקל כלשהו, הרי הוא פועל לטובת המשיבים, שכן נטען בעניין הכט שעצם פרסום המען, מהווה מעין הסכמה להמצאה, מה שלא נכון במקרה דנא.
11. גם בעניין הכט לא הייתה מחלוקת על כך שתושבי החוץ ידעו על המסמכים שנשלחו אליהם, ואף הכירו את תכנם, אולם בית המשפט קבע במפורש כי כלל הידיעה כשלעצמו אינו מקנה סמכות בינלאומית לבית המשפט הדן בתיק:
"... בנסיבות אלה, החלת 'כלל הידיעה' ככלי לקניית סמכות שיפוט בינלאומית בניגוד למסלול הדיוני שנקבע בתקנה 500 לתקנות סד"א, אינה אפשרית. קניית סמכות בינלאומית היא שאלה מהותית וספק אם ניתן לקבוע כי הסמכות הזו נקנית באמצעות 'כלל הידיעה'."
12. בענייננו, מתבקש בית המשפט לאשר שבוצעה המצאה כדין מכוח תקנה 482(א):
"482(א) הייתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, בהמצאת הכתב למנהל או מורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט"
נראה כי בנסיבות העניין, הגדרת חברה כמנהלת או מורשית לעסוק מטעם הדירקטורים שלה, חורגת מלשון התקנה. לגישתו של המבקש, יש להחיל על תקנה 482(א) פרשנות מרחיבה ולהתמקד במבחן "אינטנסיביות הקשר" בין מי שהומצאו לו המסמכים לבין הנתבע. אמנם, בעניין הכט לא נדונה תקנה 482(א), אולם האמור בו חל בענייננו באופן מלא.
אין די באינטנסיביות הקשר לבדו כדי להתיר את ההמצאה. אולם, אם יימצא, לאחר שתוגש בקשה לפי תקנה 500, כי יש להתיר את המצאת כתבי בי-הדין אל מחוץ לתחום, יהיה באינטנסיביות הקשר, ובעובדה שאין מחלוקת כי מתקיים כלל הידיעה, כדי להכיר בכך שבוצעה המצאה בפועל -
אולם זאת רק לאחר מתן ההיתר.
13. טרם סיום אציין כי בדומה לעמדה שהביע כב' השופט סולברג בעניין הכט, גם אני מוצא לנכון לציין כי בהחלט ייתכן שיש מקום לקבוע שלדירקטור של חברה שמניותיה נסחרות בבורסה בתל אביב, ניתן יהיה להמציא כתבי בי-דין לידי מענו המפורסם בדוחות החברה, מבלי להידרש להוראות תקנה 500; ובמקרים בהם החברה לא מפרסמת מען שכזה כמקרה דנא, למשרדי החברה עצמה. אולם, הדבר מונח לפתחו של המחוקק (עניין הכט, עמ' 9):
"סעיף 346(א)(3) לחוק החברות מחריג במפורש תאגיד חוץ מהוראות תקנה 500 וקובע כי תאגיד חוץ המעוניין לקיים בישראל מקום עסקים ימסור לרשם החברות את שמו ומענו של אדם היושב בישראל המורשה לקבל עבור החברה כתבי בי-דין והודעות שיש להמציא לחברה, קרי- מדובר במסלול עוקף תקנה 500. לא כך הדבר לגבי תקנה 26(א)(3) לתקנות הדיווח - הדין מחייב לגבי כלל הדירקטורים באשר הם מסירת מען להמצאת כתבי בי-דין, כחלק מדרישות הגילוי, ותו לא. בשום מקום לא נאמר כי דרישה זו מהווה תחליף להוראות תקנה 500 לתקנות סד"א. אילו כוונת המחוקק הייתה להחריג דירקטורים, תושבי חוץ, מתחולת תקנה 500 האמורה, היה מציין זאת במפורש כשם שהדבר נעשה לגבי תאגיד חוץ.